I'm here today to talk about a disturbing question, which has an equally disturbing answer. My topic is the secrets of domestic violence, and the question I'm going to tackle is the one question everyone always asks: Why does she stay? Why would anyone stay with a man who beats her? I'm not a psychiatrist, a social worker or an expert in domestic violence. I'm just one woman with a story to tell.
אני נמצאת כאן היום כדי לדון בשאלה מטרידה אשר התשובה עליה מטרידה לא פחות. הנושא שברצוני להציג הוא הסודות של אלימות במשפחה והשאלה שאני מתכוונת להתמודד עמה היא השאלה שכולם תמיד שואלים: למה היא נשארת ? למה שמישהי תישאר בקרבתו של גבר שמכה אותה ? אני לא פסיכיאטרית, עובדת סוציאלית או מומחית בתחום האלימות במשפחה. אני פשוט אשה אחת עם סיפור שברצוני לספר.
I was 22. I had just graduated from Harvard College. I had moved to New York City for my first job as a writer and editor at Seventeen magazine. I had my first apartment, my first little green American Express card, and I had a very big secret. My secret was that I had this gun loaded with hollow-point bullets pointed at my head by the man who I thought was my soulmate, many, many times. The man who I loved more than anybody on Earth held a gun to my head and threatened to kill me more times than I can even remember. I'm here to tell you the story of crazy love, a psychological trap disguised as love, one that millions of women and even a few men fall into every year. It may even be your story.
הייתי בת 22. בדיוק סיימתי את את חוק לימודיי ב"הרווארד". עברתי לעיר ניו יורק כדי להתחיל את עבודתי הראשונה ככותבת ועורכת במגזין "סוונטין". בפעם הראשונה גרתי בדירה שהייתה כולה שלי, השתמשתי בכרטיס ה"אמריקן אקספרס" הירוק הראשון שלי, והיה לי סוד גדול מאד. הסוד היה בעצם האקדח הזה שהיה טעון בכדורים חלולי-קליע ומכוון לראשי על ידי הגבר שחשבתי שהוא נפשי התאומה וזה קרה פעמים רבות. הגבר שאהבתי יותר מכל אדם אחר על כדור הארץ כיוון אקדח לראשי ואיים להרוג אותי יותר פעמים מכפי שביכולתי לזכור. אני נמצאת כאן היום כדי לספר לכם סיפור על אהבה משוגעת על מלכודת פסיכולוגית במסווה של אהבה, אחת כזו שמיליוני נשים ואפילו מספר גברים נופלים בה מדי שנה. יתכן וזהו המקרה שלכם.
I don't look like a typical domestic violence survivor. I have a B.A. in English from Harvard College, an MBA in marketing from Wharton Business School. I've spent most of my career working for Fortune 500 companies including Johnson & Johnson, Leo Burnett and The Washington Post. I've been married for almost 20 years to my second husband and we have three kids together. My dog is a black lab, and I drive a Honda Odyssey minivan. (Laughter)
אני לא נראית כמו הקורבן הטיפוסי של אלימות משפחתית יש לי תואר ראשון (BA) באנגלית מ"הרווארד", ותואר שני (MBA) בשיווק מבית הספר למנהל עסקים ב"וורטון". במשך רוב הקריירה שלי עבדתי עבור חברות הנמנות על מדד ה"פורצ'ן-500" לרבות "ג'ונסון & ג'ונסון", "ליאו ברנט" ועיתון ה"וושינגטון פוסט". אני נשואה בשנית כבר כמעט 20 שנים ולי ולבעלי השני יש שלושה ילדים משותפים. יש לי כלב מגזע לברדור שחור ואני נוהגת ברכב משפחתי מסוג "הונדה אודיסי" (צחוק)
So my first message for you is that domestic violence happens to everyone -- all races, all religions, all income and education levels. It's everywhere. And my second message is that everyone thinks domestic violence happens to women, that it's a women's issue. Not exactly. Over 85 percent of abusers are men, and domestic abuse happens only in intimate, interdependent, long-term relationships, in other words, in families, the last place we would want or expect to find violence, which is one reason domestic abuse is so confusing.
אז המסר שהראשון שלי אליכם הוא שאלימות משפחתית יכולה לקרות לכל אדם - מכל גזע, דת, רמת הכנסה או רמת השכלה. זה בכל מקום. המסר השני הוא שכולם חושבים שאלימות משפחתית נוגעת רק בנשים ועל כן זה נושא שמשפיע על נשים בלבד. זה לא בדיוק המצב. מעל 85 אחוזים מהמתעללים הם גברים ואלימות במשפחה מתרחשת רק במערכות יחסים אינטימיות, ארוכות טווח, שיש בהן תלות הדדית, במילים אחרות - במשפחות, המקום האחרון שבו אנו מצפים למצוא אלימות, שזו אחת הסיבות לכך שאלימות במשפחה היא כה מבלבלת.
I would have told you myself that I was the last person on Earth who would stay with a man who beats me, but in fact I was a very typical victim because of my age. I was 22, and in the United States, women ages 16 to 24 are three times as likely to be domestic violence victims as women of other ages, and over 500 women and girls this age are killed every year by abusive partners, boyfriends, and husbands in the United States.
אם הייתם שואלים אותי הייתי אומרת לכם שאני האדם האחרון שיהיה מוכן להישאר בקשר עם גבר שיכה אותי, אבל למעשה התנהגתי בדיוק כמו קורבן טיפוסי בגלל גילי. הייתי בת 22 ובארה"ב נשים בגילאים 16-24 נמצאות בסיכון גבוה פי שלושה להיות קורבן אלימות במשפחה בהשוואה לנשים בקבוצות גיל אחרות, ומעל ל-500 נשים ונערות בגילאים הללו נהרגות מדי שנה בארה"ב כתוצאה מהתעללות מצד בני זוג, חברים ובעלים.
I was also a very typical victim because I knew nothing about domestic violence, its warning signs or its patterns.
הייתי גם קורבן מאד טיפוסי בכך שלא ידעתי כלום על אלימות במשפחה והדפוסים ואותות האזהרה המיוחדים לה.
I met Conor on a cold, rainy January night. He sat next to me on the New York City subway, and he started chatting me up. He told me two things. One was that he, too, had just graduated from an Ivy League school, and that he worked at a very impressive Wall Street bank. But what made the biggest impression on me that first meeting was that he was smart and funny and he looked like a farm boy. He had these big cheeks, these big apple cheeks and this wheat-blond hair, and he seemed so sweet.
פגשתי את קונור בלילה קר וגשום בחודש ינואר. הוא ישב לידי בקרון הרכבת התחתית בניו יורק, והוא התחיל לשוחח עמי. הוא אמר לי שני דברים. הראשון היה שגם הוא בדיוק סיים את לימודיו באוניברסיטה יוקרתית ושהוא התחיל לעבוד בבנק השקעות בעל מוניטין בוול סטריט. אבל מה שהכי הרשים אותי באותה פגישה ראשונה היו חוכמתו וחוש ההומור שלו ושהוא נראה כמו נער חווה ממוצע. היו לו לחיים גדולות, בצורת תפוחים, ושיער בלונדיני בגון חיטה, והוא נראה כל כך מתוק.
One of the smartest things Conor did, from the very beginning, was to create the illusion that I was the dominant partner in the relationship. He did this especially at the beginning by idolizing me. We started dating, and he loved everything about me, that I was smart, that I'd gone to Harvard, that I was passionate about helping teenage girls, and my job. He wanted to know everything about my family and my childhood and my hopes and dreams. Conor believed in me, as a writer and a woman, in a way that no one else ever had. And he also created a magical atmosphere of trust between us by confessing his secret, which was that, as a very young boy starting at age four, he had been savagely and repeatedly physically abused by his stepfather, and the abuse had gotten so bad that he had had to drop out of school in eighth grade, even though he was very smart, and he'd spent almost 20 years rebuilding his life. Which is why that Ivy League degree and the Wall Street job and his bright shiny future meant so much to him. If you had told me that this smart, funny, sensitive man who adored me would one day dictate whether or not I wore makeup, how short my skirts were, where I lived, what jobs I took, who my friends were and where I spent Christmas, I would have laughed at you, because there was not a hint of violence or control or anger in Conor at the beginning. I didn't know that the first stage in any domestic violence relationship is to seduce and charm the victim.
אחד הדברים הכי חכמים שקונור עשה מיד בתחילת הקשר היה ליצור את האשליה שאני זו ששולטת במערכת היחסים בינינו. בתחילת הקשר הוא עשה זאת באמצעות המחשת הערצתו כלפיי. התחלנו לצאת והוא התמוגג מכל דבר שנגע לי, שאני חכמה, בוגרת "הרווארד", שהראיתי תשוקה לעזור לנערות צעירות וגם לגבי העבודה שלי. הוא רצה לדעת הכל על משפחתי וילדותי וגם על תקוותיי וחלומותיי. קונור האמין בי, ככותבת וכאשה, בדרך שבה אף אדם לא האמין בי קודם לכן. הוא גם יצר מעין אווירה קסומה של אמון בינינו על ידי חשיפת הסוד שלו, שהחל מאז שהיה בן ארבע, הוא חווה התעללות פיזית קשה חוזרת ונשנית מצד אביו החורג, ושהמצב הפך כה חמור עד שנאלץ לנשור מבית הספר בכיתה ח', למרות שהיה חכם מאד, ושהוא בילה כמעט 20 שנים בשיקום חייו. זו הייתה הסיבה שהתואר האקדמי היוקרתי שלו והעבודה ב"וול סטריט" ועתידו הבהיר היו כה חשובים לו. אם הייתם אומרים לי שיבוא יום בו הגבר החכם והמצחיק והרגיש הזה שהעריץ אותי יכתיב לי האם אתאפר, כמה קצרה תהיה חצאיתי, איפה אגור, באילו עבודות אעבוד, מי יהיו חבריי ואיפה אבלה את חג המולד, הייתי צוחקת לכם בפנים כי לא היה שמץ של אלימות או שליטה או כעס בקונור בתחילת הקשר בינינו. לא ידעתי שהשלב הראשון בכל מקרה של אלימות במשפחה הוא שלב הקסמת ופיתוי הקורבן.
I also didn't know that the second step is to isolate the victim. Now, Conor did not come home one day and announce, "You know, hey, all this Romeo and Juliet stuff has been great, but I need to move into the next phase where I isolate you and I abuse you" — (Laughter) — "so I need to get you out of this apartment where the neighbors can hear you scream and out of this city where you have friends and family and coworkers who can see the bruises." Instead, Conor came home one Friday evening and he told me that he had quit his job that day, his dream job, and he said that he had quit his job because of me, because I had made him feel so safe and loved that he didn't need to prove himself on Wall Street anymore, and he just wanted to get out of the city and away from his abusive, dysfunctional family, and move to a tiny town in New England where he could start his life over with me by his side. Now, the last thing I wanted to do was leave New York, and my dream job, but I thought you made sacrifices for your soulmate, so I agreed, and I quit my job, and Conor and I left Manhattan together. I had no idea I was falling into crazy love, that I was walking headfirst into a carefully laid physical, financial and psychological trap.
דבר נוסף שלא ידעתי הוא שהשלב השני הוא בידוד הקורבן. עכשיו, זה לא שקונור הגיע יום אחד הביתה והודיע בקול גדול "את יודעת, כל הקטע הזה של רומאו ויוליה היה נהדר, אבל אני צריך לעבור לשלב הבא בו אני מבודד אותך ומתעלל בך" - (צחוק) - "אז אני צריך להוציא אותך מהדירה הזו שבה השכנים עלולים לשמוע אותך צורחת ולהרחיק אותך מהעיר הזו שבה יש לך חברים ובני משפחה וחברים לעבודה שיכולים להבחין בחבורות שלך." במקום זאת, קונור הגיע הביתה בערב שישי אחד והודיע לי שהוא התפטר ממקום עבודתו באותו יום, משרת חלומותיו, והוא אמר שהוא התפטר בגללי, משום שגרמתי לו להרגיש כה בטוח ונאהב עד שהוא כבר לא היה צריך להוכיח את עצמו ב"וול סטריט" ושהוא פשוט רצה להתרחק מהעיר הרחק ממשפחתו המתעללת והבלתי-מתפקדת ולעבור לגור בעיירה קטנטנה בניו אינגלנד היכן שהוא יוכל להתחיל מחדש את חייו איתי לצידו. עכשיו, הדבר האחרון שרציתי לעשות היה לעזוב את ניו יורק ואת משרת חלומותיי, אבל חשבתי שעלי להקריב מעצמי עבור ידיד הנפש שלי, אז הסכמתי והתפטרתי ממקום עבודתי, ואני וקונור השארנו את מנהטן מאחורינו. לא ידעתי שאני צוללת לתוך אהבה מטורפת, שצעדתי היישר לתוך מלכודת מחושבת היטב מכל בחינה שהיא פיזית, כלכלית ופסיכולוגית.
The next step in the domestic violence pattern is to introduce the threat of violence and see how she reacts. And here's where those guns come in. As soon as we moved to New England -- you know, that place where Connor was supposed to feel so safe -- he bought three guns. He kept one in the glove compartment of our car. He kept one under the pillows on our bed, and the third one he kept in his pocket at all times. And he said that he needed those guns because of the trauma he'd experienced as a young boy. He needed them to feel protected. But those guns were really a message for me, and even though he hadn't raised a hand to me, my life was already in grave danger every minute of every day.
השלב הבא בדפוס של אלימות במשפחה הוא לאיים להשתמש באלימות כדי לראות איך האשה תגיב. וכאן האקדחים נכנסים לתמונה. ברגע שעברנו לניו אינגלנד -- אתם יודעים, המקום שבו קונור היה אמור להרגיש כה בטוח -- הוא קנה שלושה אקדחים. אחד מהם הוא שמר בתא הכפפות של מכוניתנו. את השני החזיק תחת הכריות של מיטתנו, והשלישי היה מונח בכיסו בכל עת. הוא אמר שהוא זקוק לאקדחים האלה בגלל הטראומה שחווה כילד רך בשנים. הוא נזקק להם כדי להרגיש מוגן. אבל האקדחים הללו היוו בעצם מסר עבורי, ולמרות שהוא לא הרים עלי יד, חיי כבר היו נתונים בסכנה חמורה בכל דקה של כל יום.
Conor first physically attacked me five days before our wedding. It was 7 a.m. I still had on my nightgown. I was working on my computer trying to finish a freelance writing assignment, and I got frustrated, and Conor used my anger as an excuse to put both of his hands around my neck and to squeeze so tightly that I could not breathe or scream, and he used the chokehold to hit my head repeatedly against the wall. Five days later, the ten bruises on my neck had just faded, and I put on my mother's wedding dress, and I married him.
הפעם הראשונה בה קונור תקף אותי פיזית הייתה חמישה ימים לפני חתונתנו. השעה הייתה 7 בבוקר ואני עדיין לבשתי את כותונת הלילה שלי. עבדתי על המחשב שלי בניסיון לסיים לכתוב עבודה צדדית כלשהי, והגעתי למצב בו הייתי מאד מתוסכלת מעצמי, וקונור ניצל את הכעס שלי כתירוץ להניח את ידיו על צווארי וללחוץ בעוצמה כה רבה עד שלא יכולתי לנשום או לצרוח, והוא השתמש באחיזת החנק בה הייתי נתונה כדי להטיח את ראשי בקיר שוב ושוב. חמישה ימים מאוחר יותר, עשרת החבורות על צווארי כבר הספיקו לדהות לבשתי את שמלת החתונה של אמי, ונישאתי לו.
Despite what had happened, I was sure we were going to live happily ever after, because I loved him, and he loved me so much. And he was very, very sorry. He had just been really stressed out by the wedding and by becoming a family with me. It was an isolated incident, and he was never going to hurt me again.
למרות מה שקרה, היית בטוחה שאנחנו הולכים לחיות באושר ועושר, כי אהבתי אותו והוא אהב אותי כל כך. והוא כל כך הצטער על מה שקרה. הוא פשוט היה נתון ללחצים אדירים בגלל החתונה ולאור העובדה שהוא הקים איתי משפחה. זו הייתה תקרית מבודדת, והוא לעולם לא יפגע בי שוב.
It happened twice more on the honeymoon. The first time, I was driving to find a secret beach and I got lost, and he punched me in the side of my head so hard that the other side of my head repeatedly hit the driver's side window. And then a few days later, driving home from our honeymoon, he got frustrated by traffic, and he threw a cold Big Mac in my face. Conor proceeded to beat me once or twice a week for the next two and a half years of our marriage.
זה קרה פעמיים נוספות במהלך ירח הדבש לנו. בפעם הראשונה, איבדתי את הדרך תוך שאני נוהגת ומחפשת אחר חוף מבודד, והוא היכה בצד ראשי בעוצמה כה רבה עד שהצד האחר של ראשי פגע שוב ושוב בחלון הנהג. כמה ימים מאוחר יותר, בזמן שנסענו הביתה חזרה מירח הדבש, הוא התרגז כל כך בגלל פקק התנועה בכביש והטיח בפרצופי המבורגר קר. קונור המשיך להכות אותי פעם או פעמיים בשבוע במשך השנתיים וחצי הבאות של נישואינו.
I was mistaken in thinking that I was unique and alone in this situation. One in three American women experiences domestic violence or stalking at some point in her life, and the CDC reports that 15 million children are abused every year, 15 million. So actually, I was in very good company.
טעיתי כשחשבתי שזה קורה רק לי ושאני בודדה במערכה. אחת מכל שלוש נשים אמריקאיות חווה אלימות במשפחה או הטרדה בנקודה מסוימת בחייה, והמרכז למניעה ושליטה במחלות מדווח ש-15 מיליון ילדים חווים התעללות בכל שנה, 15 מיליון. אז בעצם, הייתי בחברה טובה.
Back to my question: Why did I stay? The answer is easy. I didn't know he was abusing me. Even though he held those loaded guns to my head, pushed me down stairs, threatened to kill our dog, pulled the key out of the car ignition as I drove down the highway, poured coffee grinds on my head as I dressed for a job interview, I never once thought of myself as a battered wife. Instead, I was a very strong woman in love with a deeply troubled man, and I was the only person on Earth who could help Conor face his demons.
הבה נחזור לשאלה שלי: למה נשארתי? התשובה פשוטה מאד. לא ידעתי שהוא מתעלל בי. למרות שהוא כיוון אקדחים טעונים לראשי, דחף אותי במורד גרמי מדרגות, איים להרוג את הכלב שלנו, הוציא את המפתח מהמצת תוך כדי שאני נוהגת בכביש המהיר ושפך פולי קפה על ראשי בזמן שהתלבשתי לקראת ראיון עבודה, מעולם לא חשבתי על עצמי כאשה מוכה. ראיתי את עצמי כאשה חזקה המאוהבת בגבר מתוסבך מאד, והייתי האדם היחיד על פני כדור הארץ שיכול לעזור לקונור להתמודד עם השדים שלו.
The other question everybody asks is, why doesn't she just leave? Why didn't I walk out? I could have left any time. To me, this is the saddest and most painful question that people ask, because we victims know something you usually don't: It's incredibly dangerous to leave an abuser. Because the final step in the domestic violence pattern is kill her. Over 70 percent of domestic violence murders happen after the victim has ended the relationship, after she's gotten out, because then the abuser has nothing left to lose. Other outcomes include long-term stalking, even after the abuser remarries; denial of financial resources; and manipulation of the family court system to terrify the victim and her children, who are regularly forced by family court judges to spend unsupervised time with the man who beat their mother. And still we ask, why doesn't she just leave?
השאלה האחרת שכולם שואלים היא, למה היא לא קמה ועוזבת? למה לא קמתי ועזבתי? יכולתי לעזוב בכל זמן נתון. עבורי זוהי השאלה העצובה והקשה ביותר שאנשים שואלים אותי מכיוון שכקורבן להתעללות אני יודעת משהו שאתם לא: זה מאד מסוכן לעזוב בן זוג מתעלל. משום שהשלב הסופי בדפוס האלימות במשפחה הוא הריגת האשה. מעל 70 אחוז ממקרי הרצח שנובעים מאלימות במשפחה מתרחשים לאחר שהקורבן מסיימת את מערכת היחסים, אחרי שהיא בורחת, משום שאז לבן הזוג המתעלל אין מה להפסיד. מקרים אחרים כוללים הטרדה ארוכת-טווח, אפילו אחרי שבן הזוג המתעלל נישא מחדש; חסימת גישה למשאבים כלכליים; ומניפולציה של מערכת בתי המשפט למשפחה במטרה להפחיד את הקורבן וילדיה, אשר כדרך קבע, מצווים על ידי שופטי ביהמ"ש למשפחה לבלות זמן, ללא כל פיקוח, עם האדם שהיכה את אימם. ועדיין אנו שואלים, מדוע היא לא קמה ועוזבת?
I was able to leave, because of one final, sadistic beating that broke through my denial. I realized that the man who I loved so much was going to kill me if I let him. So I broke the silence. I told everyone: the police, my neighbors, my friends and family, total strangers, and I'm here today because you all helped me.
מצאתי את הכוח לעזוב, אחרי התקפה אחת אכזרית במיוחד שריסקה את מסך ההכחשה שלי. הבנתי שהגבר שאהבתי כל כך עמד להרוג אותי אם לא אעשה משהו בנידון. אז שברתי את שתיקתי. סיפרתי לכולם: למשטרה, לשכנים שלי, לחבריי ולמשפחתי, לזרים גמורים, ואני נמצאת כאן היום כי כולכם עזרתם לי.
We tend to stereotype victims as grisly headlines, self-destructive women, damaged goods. The question, "Why does she stay?" is code for some people for, "It's her fault for staying," as if victims intentionally choose to fall in love with men intent upon destroying us.
אנו נוטים לתפוס קורבנות של אלימות במשפחה ככותרות מזעזעות, נשים שפוגעות בעצמן, סחורה פגומה. השאלה "מדוע היא נשארת?" היא בעצם דרכם של אנשים לומר "זו אשמתה שהיא נשארת" כאילו שנשים בוחרות להתאהב בגבר שכל כוונתו היא לרסק אותנו.
But since publishing "Crazy Love," I have heard hundreds of stories from men and women who also got out, who learned an invaluable life lesson from what happened, and who rebuilt lives -- joyous, happy lives -- as employees, wives and mothers, lives completely free of violence, like me. Because it turns out that I'm actually a very typical domestic violence victim and a typical domestic violence survivor. I remarried a kind and gentle man, and we have those three kids. I have that black lab, and I have that minivan. What I will never have again, ever, is a loaded gun held to my head by someone who says that he loves me.
מאז שיצא לאור ספרי "אהבה משוגעת", נחשפתי למאות מקרים של גברים ונשים, שהצליחו לברוח, שלמדו לקח יקר ערך ממה שעברו בחייהם, וששיקמו את חייהם -- חיים מאושרים ושמחים -- כעובדות, רעיות ואמהות, חיים חפים מאלימות, כמוני. מסתבר שאני קורבן מאד טיפוסי של אלימות במשפחה ואין כל דבר מיוחד בסיפור הישרדותי. נישאתי מחדש לגבר נדיב ועדין, ויש לנו שלושה ילדים. יש לי לברדור שחור ורכב משפחתי. מה שלעולם לא יחזור על עצמו, לעולם, זה שמישהו יכוון אקדח טעון לראשי בזמן שהוא טוען שהוא אוהב אותי.
Right now, maybe you're thinking, "Wow, this is fascinating," or, "Wow, how stupid was she," but this whole time, I've actually been talking about you. I promise you there are several people listening to me right now who are currently being abused or who were abused as children or who are abusers themselves. Abuse could be affecting your daughter, your sister, your best friend right now.
יתכן שברגעים אלה ממש אתם חושבים לעצמכם "וואו, זה סיפור מרתק" או, "וואו, כמה טיפשה היא היתה" אבל למעשה, במשך כל ההרצאה הזו, דיברתי עליכם. אני מבטיחה לכם שישנם מספר אנשים שיושבים פה ושומעים את דבריי אשר חווים התעללות או שחוו התעללות בתור ילדים או שהם בעצמם בן הזוג המתעלל. התעללות יכולה לפגוע בבתכם, באחותכם, בחבריכם הטובים, ברגעים אלו ממש.
I was able to end my own crazy love story by breaking the silence. I'm still breaking the silence today. It's my way of helping other victims, and it's my final request of you. Talk about what you heard here. Abuse thrives only in silence. You have the power to end domestic violence simply by shining a spotlight on it. We victims need everyone. We need every one of you to understand the secrets of domestic violence. Show abuse the light of day by talking about it with your children, your coworkers, your friends and family. Recast survivors as wonderful, lovable people with full futures. Recognize the early signs of violence and conscientiously intervene, deescalate it, show victims a safe way out. Together we can make our beds, our dinner tables and our families the safe and peaceful oases they should be.
הצלחתי להפסיק את סיפור האהבה המשוגעת שלי על ידי שבירת השתיקה. עד היום, אני שוברת את שתיקתי. זוהי דרכי לעזור לקורבנות אחרים, וזוהי בקשתי האחרונה אליכם. ספרו על מה ששמעתם כאן. התעללות מתאפשרת רק בסביבה של שתיקה. יש בידיכם הכוח להפסיק אלימות במשפחה פשוט על ידי הפניית תשומת לב לדבר. אנו הקורבנות זקוקים לכולם. אנו צריכים שכל אחד מכם יבין את הסודות של אלימות במשפחה. חישפו מקרים של אלימות במשפחה על ידי זה שתדברו עליהם עם ילדיכם, עם חבריכם למקום העבודה, עם החברים ובני המשפחה שלכם. קורבנות משוקמים הם אנשים נהדרים וחביבים, שכל עתידם לפניהם. זהו את השלבים המוקדמים של אלימות במשפחה הפעילו את מצפונכם והתערבו, עזרו לעכב את התהליך והראו לקורבן דרך בטוחה החוצה. יחד, אנו יכולים להפוך את מיטותינו, שולחנות המטבח שלנו ומשפחותינו לנאות המדבר הבטוחים שהם אמורים להיות.
Thank you.
תודה לכם.
(Applause)
(מחיאות כפיים)